תקציר:
את לא שותה. כבי?" היא מנסה לזרז אותי. אז אני שותה. בשלוק רותח אחד שיוצר לי כווייה בלשון. בדיוק כ כמו בבית. מקרבת את הפנים שלי אל הכוס. האדים. חמים כמו שרק אדים מכום של דובי יכולים להיות חמים. מכים בפניי באהבה, בגעגוע. בכאב. הדובי שעל הכוס ממשיך לחייך. גם כשזולגות עליו טיפות חומות ובהירות. בדיוק כמו בבית. תקועה בסיטואציה הזויה שכזו, ואפילו להתפלל לא יכולה. רק לבכות. כמו משוגעת. וזה מה שאני עושה בוכה כמו משוגעת. כמו שאני אולי בעצם כמו כל אחת אחרת. שמוצאת את עצמה תקועה. סתורת שיער ואדומת עיניים. מתבצרת בתא קטן. פחות מגודל קבר. טיפות מטפטפות לי על הבגד. ואני עשיתי את זה לעצמי גדולה, גאונית. "ג-נ-ב-ת!" בום. "ג-נ-ב-ת!" בום. אני בכלל לא גנבת! את שומעת. אני לא. הלוואי שהייתי יכולה לומר לך את זה מבעד לדלת. הלוואי שהייתי צודקת. לפעמים צריך להמשיך להחזיק מעמד, גם כשהכול נעלם. מתפורר, ונשפך. גם כשהלב נקרע. כבי ורבקי הן שתי הגיבורות של הספר הזה. אמנם הן נערות רגילות לגמרי. שלומדות בסמינר ממש כמו כולן... אבל החיים שלהן לא רגילים. הן גיבורות. לא מפני שכבי לא דיברה עם אמא שלה כבר למעלה משנה, והיא גרה אצל כצשטיין. לא כי רבקי היא "יהודי בעור של דוב", ומציירת ילדים בלי ידיים. על שתיהן עוברים ימים מלאי דרמה ותסיסה. ובלילות בא המצפון. אוכל הגעגוע. וכוסס הכאב. ובסופם - צמיחה לשתיהן יש חיים מלאים באתגר. ושתיהן באות בימים, וגם בלילות. והן גיבורות. רק כי הן מצליחות לנשום, לחייך, ולהמשיך לעמוד, גם כשהכול מתפורר... אותן, ואת גולני ורותיליה, אבא ומרים, חפצי והמדריכה שלה מההוסטל, תפגשו בינות לעמודים. ועוד כמה דובונים... -- מהכריכה האחורית

עותקים